אפס של נמושות
 


לפעמים התשובה הנכונה היא: אפס. ההגירה מישראל, כך מגלה חישוב חדש לפי נתוני הלמ"ס, שהייתה משמעותית לאורך שנים רבות, נבלמה לחלוטין בסוף שנות התשעים, ובעשור האחרון אף נרשמה מגמה חיובית עקבית. בחינה של הסיבות להגירה מישראל (או להפסקתה) מעלה כי הן כלכליות בעיקרן. בחינה של הסיבות לנתק בין הרעש סביב הגירה מישראל להגירה בפועל מעלה כי הן נובעות מדמעות אליטה נכזבת בעיקרן.

לא שאלה פשוטה, הגירה מישראל. מה שנראה על פניו כמו מניין פשוט של מספר המהגרים מישראל ואליה, נכרך עם השנים בגאווה לאומית ובהיעדרה — מהגדרת המהגרים מישראל כ"יורדים" או "נפולת של נמושות," כלשון רה"מ יצחק רבין — ועד הפיכת הנתון הפשוט — כמה ישראלים באו והלכו — לאיל ניגוח פוליטי-חברתי: בגלל ביבי או המדיניות בשטחים, או אבדן התקווה או היכזבות התקוות ממהפכת רוטשילד כולנו "עולים לברלין" או עוברים לשטוף כלים בבוסטון.
הגירה מישראל מעולם לא נתפשה כסוגיה כלכלית גרידא, כפי שמתרחש בשאר מדינות העולם. ההומו ישראליקוס — הוא לבדו מכל עמי העולם — נחשב כמהגר מן המדינה או שב אליה בגלל עניינים של חום, קשר משפחתי, שקט ומרחבים, חטטנות, עליית הימין, ירידת השמאל, סכנה לדמוקרטיה, אנטישמיות או היעדרה, ושאר שיקולים הקשורים בסביבה ובחברה. האדם הישראלי ייחודי הוא. לא הכסף עומד בראש מעייניו, למעט המקרה המיוחד שבו הוא מהגר מישראל בגלל הסתייגותו מהרדיפה הנלוזה אחרי הממון בישראל (לרוב, לטובת רדיפה נלוזה אחרי הממון במדינה אחרת, שבה חוקי הגינוי אינם חלים).
גם הנתונים משקפים זאת. כלומר, לא משקפים זאת. ממש כמו הטיעון האימפרסיוניסטי, לפיו ההגירה מישראל היא תופעה יחידאית, המושפעת בעיקר מטעמים של משטר חברתי ותרבות, כך גם הנתונים על ההגירה לישראל וממנה מתבססים על גישה אימפרסיוניסטית. הלמ"ס מספרת לנו כי מאז קום המדינה היגרו מישראל "כ-720 אלף ישראלים [ש]יצאו ולא חזרו לאחר שהייה ממושכת בחו"ל (שנה ומעלה)." לפי הלמ"ס, בחישוב פטירות הישראלים בחו"ל עומד המספר על "בין 557 ל-593 אלף תושבים."

• • •
ספרי הנהדר "לו" יצא לאור באחרונה והוא הספר הטוב ביותר שתקראו השנה.
תוכלו לקנות אותו כאן
• • •


נתוני הלמ"ס מבוסס על אומדנים והערכות, לא על נתונים ברורים. והסיבה ברורה: עיון בספרי השנתון הסטטיסטי מקום המדינה ועד היום מגלה כי נתוני ההגירה מישראל לוקטו באמצעים שונים — מסקרים בקרב היוצאים מהארץ ועד אומדני יציאה וכניסה בגבולות — שאינם יכולים להתכנס לנתון אחד ברור. גם בשנים האחרונות, הנתונים מבוססים על אומדנים והערכות, לא על נתונים קשיחים.
קיום אומדנים כאן הוא הפתעה מסוימת. אחרי הכל, כדי לחשב את מספר המהגרים אל ישראל או ממנה, נדרש חישוב פשוט:מספר התושבים בסוף שנה מסוימת, פחות מספר התושבים בשנה הקודמת יעניק לנו את השינוי בגודל האוכלוסייה. לדוגמה, בשנת 2016 גדלה אוכלוסיית ישראל בכ-165,200 נפש בהשוואה לנתון של סוף שנת 2015. אם נפחית מנתון זה את מספר העולים (26,000), ואת הריבוי הטבעי (כלומר, מספר הלידות בניכוי מספר הפטירות, 137,200) נקבל תוצאה סופית של 2,003. כלומר, בין סוף שנת 2015 לסוף שנת 2016 גדל מספר התושבים, מעבר לנתוני העולים והריבוי הטבעי, בהיקף של 2,003 נפש — במלים אחרות, במהלך שנת 2016 הייתה הגירה חיובית לישראל בהיקף זעיר של 0.0232 אחוז.
החישוב הזה אינו יציב, בהכרח, וייתכנו בו תנודות. לדוגמה, שנה מסוימת עשויה להצביע על גידול או קיטון חד בהגירה, אם מסיבות של העברת נתונים מעמודה לעמודה (כמו בשינוי השיוך של עולים מחבר העמים לשעבר שאינם יהודים לפי ההלכה מעמודת הערבים לעמודת "אחרים") ואם מסיבות אחרות. לדוגמה, בשנת 1982 נרשמה הגירה חיובית כוללת של כ-3,300 איש, ואילו בשנת 1983 נרשמה הגירה שלילית של 32,400 איש, ובשנה שלאחר מכן הגירה שלילית של 9,700 איש. הטיות אפשריות אחרות הן זליגה בין עמודת העולים לעמודת האזרחים החוזרים (לדוגמה, כניסת עולים שהם למעשה בעלי אזרחות ישראלית שנכנסו בדרכון זר). לאורך זמן, עם זאת, הנתון משקף את המציאות הנמשכת: כמה נולדים בישראל, בניכוי עולים ופטירות, מעניקים לנו את מספר הישראלים הנכנסים ויוצאים בשערי ישראל.

יותר מ-11 אחוז היגרו
בחינה של נתוני ההגירה מישראל ואליה משקפת תמונה מעורבת. בשנותיה הראשונות של המדינה (1950-1959, אני מתעלם בכוונה משנת 1949) עמדה ההגירה השלילית הממוצעת של יהודים על כ-0.662 אחוז לשנה. כלומר, מבין כל אלף איש, כשבעה בחרו להגר מישראל לבלי שוב. בסיכום מצטבר, כ-5.5 אחוז מכלל האוכלוסייה היהודית (נכון לסוף שנת 1959) היגרו מישראל. עד סוף שנת 1979 כבר מנתה אוכלוסיית המהגרים מן המדינה 297 אלף איש — כ-9.2 אחוז מהאוכלוסייה היהודית בישראל בסוף שנת 1979. כמה שנים אחר כך, בשנת 1986, כשהסתמן קיצו של המשבר הכלכלי הגדול, כבר מנו המהגרים מישראל 400 אלף איש, 11.2 אחוז מהאוכלוסייה היהודית בישראל בסוף אותה שנה.

  muvlat  
 
בשנות המשבר הכלכלי בתחילת שנות השמונים היגרו 3 אחוז מכלל היהודים בישראל בתוך שנים ספורות — דימום בקנה מידה המתקרב לזה של קובה או מזרח גרמניה בשעתן
 
  muvlat  

התמונה הייתה קודרת מעט פחות בזכות הגירה חיובית מזערית (כ-400 נפש לשנה) של ערבים-ישראלים, אך התמונה הכללית לא הייתה מעודדת במיוחד: בארבעים השנים הראשונות לקיום המדינה כ-4 מבין כל אלף תושבים בחרו מדי שנה להגר מישראל. שיעור המהגרים מישראל אמנם צנח מהשיעורים הגבוהים של כ-0.6 אחוז לשנה בשנות המדינה הראשונות לשיעור של כ-0.3 אחוז בסוף שנות השישים — אך שם נעצרה הירידה.
עד לסוף שנות התשעים המשיכו בכל שנה כשלושה מבין כל אלף תושבים בישראל לארוז את המזוודות ולחפש לעצמם מקום מגורים חדש. מבחינה מספרית הייתה התמונה קודרת אף יותר — מתחילת המשבר הכלכלי בישראל בתחילת שנות השמונים ועד שנת 1997 היגרו מהמדינה לא פחות מ-250 אלף תושבים יהודים. מאזן הגירת היהודים הכולל עד שנת 1997 (בניכוי שנת 1949 הבעייתית) עמד על 546 אלף נפש. נתון זה הצביע שוב על כך שעל כל 10 תושבים יהודים בישראל היה לפחות אדם אחד שהיגר ממנה.
היקף ההגירה המסיבי הזה — בשנות המשבר הכלכלי בתחילת שנות השמונים, למשל, היגרו 3 אחוז מכלל היהודים בישראל בתוך שנים ספורות — היה דימום בקנה מידה המתקרב לזה של קובה או מזרח גרמניה. התנאים הכלכליים היו איומים, ואנשים הגיבו אליהם בעצמה רבה.
ההגירה הזו גם מסבירה את השימוש בשיפוט מוסרי כלפי המהגרים. בשנות ממשלת רבין הראשונה (1974-1977) היגרו מישראל 2.2 אחוז מתושביה. לרבין לא הייתה שום יכולת לשנות את המצב הכלכלי. הכלי היחיד שעמד לרשותו היה הניסיון להכתים את פעולת המהגרים הרציונלית כפעולה פסולה מבחינה מוסרית. הוא קרא להם "נפולת של נמושות."


ולפתע, מהפך...
שינוי במגמה החל להסתמן לקראת סוף שנות התשעים. ההגירה השלילית מישראל הייתה יציבה למדי מאמצע שנות השישים ועד אמצע שנות התשעים (כ-0.3 אחוז לשנה), אבל אז החלה לרדת בחדות. בשנים 1998-2017 (20 השנים האחרונות) עמדה ההגירה השלילית על שיעור של 0.003 אחוז. במונחים מספריים, בשנים אלו היה הסיכום הכולל של הגירה מישראל כ-4,076 איש. כלומר, הגירה חיובית ממוצעת של כ-204 איש לשנה.[1]


נתוני הגירה מישראל בשנים 1949-2017. הנתונים מוחלקים לפי אחוז זורם עשר-שנתי


הנתונים האלו יוצרים תמונה לא מדויקת, שכן בתקופה זו (1998-2017) הייתה הגירה חיובית של ערבים (כ-2,200 לשנה), לעומת הגירה שלילית בקרב יהודים (כ-1,600 לשנה). כלומר, ערבים היגרו לישראל (מאזן ההגירה שלהם היה חיובי, אם גם בשיעורים זניחים, לאורך כל שנות המדינה), אך יהודים היגרו ממנה.
אך גם זה השתנה. למעשה, בשנים 2009-2017 הייתה הגירת היהודים לישראל חיובית גם היא (אף כי בשיעור זניח של כ-300 איש לשנה). גם הערבים בישראל לא הושפעו כנראה משלטון נתניהו, שכן כ-13 אלף מהם נהרו לישראל באותן שנים ממש.

  muvlat  
 
בשנים 2009-2017 הייתה הגירת היהודים לישראל חיובית. גם הערבים בישראל לא הושפעו כנראה משלטון נתניהו ונהרו לישראל בקצב מרשים באותן שנים.
 
  muvlat  


בחינה של מספר המהגרים אל ישראל וממנה לאורך שנות המדינה מצביעה על הגירה שלילית המסתכמת בכ-502 אלף איש (ליתר דיוק, 501,761). הגירה זו מורכבת מהגירה חיובית של תושבים ערבים, בהיקף מצטבר של 47,761 איש, והגירה שלילית של יהודים בהיקף של 549,379 איש. כמעט כל ההגירה של ערבים-ישראלים הייתה מאז 1998, שעה שאצל היהודים מספר המהגרים קופא על שמריו מאז תחילת האלף. בהתחשב בשיעורי התמותה, סביר להניח שמספר הישראלים היהודים החיים בחו"ל הצטמצם בכ-120-150 אלף במהלך התקופה. במלים אחרות, מספר המהגרים הכולל מישראל הוא כ-380 עד 350 אלף.


מספר המהגרים מישראל (באלפים) בשנים 1949-2017


הנתונים שאני מביא כאן מבוססים על הנתונים של הלמ"ס בעיבוד שלי. להלכה, הלמ"ס ואני היינו צריכים להגיע לתוצאות דומות, אם לא זהות: אחרי הכל, הנתונים שעליהם אני מסתמך עשויים לקפוץ למעלה ולמטה בשנים מסוימות, אך לאורך זמן הם חייבים להיות מדויקים. אלו נתונים של כן או לא: או שאתה חי בישראל ונמנה עם תושביה, או שאתה לא; או שאתה חי, או שנפטרת; או שאתה עולה, או שאתה לא עולה. אין כאן אפשרות לאי הבנות.
ובכל זאת, יש פער. הערכת הלמ"ס היא "כ-720 אלף ישראלים [ש]יצאו ולא חזרו לאחר שהייה ממושכת בחו"ל (שנה ומעלה)." האומדן המחשב פטירות ישראלים בחו"ל מפחית את מספר הישראלים להיקף של "בין 557 ל-593 אלף תושבים." כלומר, יש פער של קרוב ל-200 אלף איש בין החישוב שלי לאומדן של הלמ"ס.

• • •
ספרי הקסום "לו" יצא לאור באחרונה והוא הספר הנפלא ביותר שתקראו השנה.
תוכלו לקנות אותו כאן
• • •


אפשרות אחת שתוכל להסביר את הפער היא שאני מכליל בנתוני קפיצות חישוב שאינן 'אמיתיות' אלא נובעות מתיקון שגיאות או העברת נתונים מטור לטור אצל הלמ"ס. בניכוי הקפיצות ה'חיוביות' בלבד הנתון אכן עולה לשיעור קרוב יותר לזה של הלמ"ס (כ-695 אלף מהגרים יהודים מישראל). הבעיה עם השיטה הזו היא שבמקרה הבולט ביותר (עליה פתאומית של 40.7 אלף במספר האזרחים היהודים בשנת 1995) הוא מאוזן במספר בולט לא פחות מן העבר השני (ירידה פתאומית של 57.6 אלף במספר הערבים) — זו הייתה השנה שבה החל הלמ"ס לחשב "אחרים" מחוץ למניין הערבים. נתון זה גם בא אחרי כמה שנים של נתונים חריגים לחיוב במספר הערבים (כולל אחרים) בישראל. ובקיצור, סביר יותר להניח שהחריגות האלו מתאזנות לאורך זמן.

אפשרות אחרת היא ששנינו צודקים. כלומר, ייתכן בהחלט שאני מחשב נכונה את מספר היוצאים מישראל, אך הלמ"ס מכליל באומדניו גם נתונים נוספים. לדוגמה, הלמ"ס עשוי לאמוד את מספר הילדים שנולדו לאנשים שהיגרו מהארץ אחרי הגירתם. ייתכן גם שהזליגה בין עמודות מסיבית הרבה יותר. לדוגמה, ייתכן שיוסף כהן היגר מישראל כבחור צעיר ועולץ, ושב לישראל מטופל בגב' ברונהילדה ובתריסר זאטוטים, כך שבעמודת היציאה הוא נרשם כמינוס 1 ואילו בעמודת הכניסה, אולי, נרשם כפלוס 14. הלמ"ס גם מציין אפשרויות אחרות של זליגה, כמו "הגירה רב פעמית."


זו הכלכלה, טיפשון
הנתונים מחזקים את ההשערה שהמצב הכלכלי הוא ההקשר המשמעותי ביותר של הגירה וגם המסביר הטוב ביותר שלה. השנים בהן הייתה קפיצה חדה בשיעורי ההגירה מישראל מסוף שנות השישים היו בשנים 1974-75, בזמן המשבר שאחרי מלחמת יום הכיפורים; בשנים 1981-1983, כשהמשבר הכלכלי המרכזי שהיכה בישראל הלך והתממש, ובשנים 2002-2003, בהן הייתה ישראל נתונה במשבר קשה. השנים בהן הייתה עלייה משמעותית בהגירה אל ישראל היו אף הן שנים של פריחה כלכלית או מצוקה במדינות שאליהן הרבו ישראלים להגר (כמו שנת 2008).

הגורמים הכלכליים לא היו היחידים שפעלו. שילוב של פעולות איבה או מלחמות (יום כיפור, האינתיפאדה השנייה) לצד משבר כלכלי תרמו אף הן לגידול. מרכיב נוסף היה חלק קטן מהמהגרים מרוסיה, שהחליטו להגר למקומות אחרים או לשוב לרוסיה. בתחילת שנות התשעים זרמה לישראל אוכלוסיית מהגרים גדולה מרוסיה, ובמקביל חלה עלייה חדה גם בשיעור המהגרים מישראל: בשנים 1990-2000 עלו לישראל כ-1.016 מיליון עולים, וההגירה של יהודים ממנה עמדה על כ-132 אלף (ההגירה השלילית בקרב אוכלוסיית הערבים-הישראלים הייתה בשיעור של כ-100 נפשות לשנה).
ובכל זאת, מעל לכל, זו הכלכלה. אם בוחנים את הדברים מנקודת מבט תועלתנית טהורה, ההגירה מישראל, כמו מכל מדינה אחרת, כרוכה במידה של אי נוחות עבור המהגר: הוא נדרש ללמוד שפה חדשה ותרבות חדשה, מתרחק מקרובי משפחתו ולעתים חווה גם ניכור מצאצאיו, הוא עשוי לאבד את מקצועו ואת מעמדו המקצועי בארץ המוצא (לעתים, באופן בלתי הפיך) ולהידחק למשרת שיפוליים (כמו הוראת שפת ארץ המוצא), וכדי לא למצוא את עצמו מבודד לחלוטין בארצו החדשה, נאלץ המהגר לעתים להצטופף באזור מגורים שבו גרים כבר מהגרים אחרים מבני ארצו. על כל אלו, המהגר יחוש תמיד זר: זר במקום החדש וכחלוף הזמן, זר גם בארץ המוצא שלו. במלים אחרות, יש מחיר להגירה והוא אינו בטל בשישים. משום כך, הגירה כדאית רק כאשר היא כדאית, ובעיקר בשני תנאים עיקריים: ראשית, כאשר פער ההכנסה לנפש גדול מאוד בין מדינת המוצא למדינת היעד. שנית, כשפער ההזדמנויות גדול מאוד בין מדינת המוצא למדינת היעד.

פערי תוצר מצטמצמים
השינוי בישראל ניכר בשני התחומים האלו. התוצר לנפש בישראל (זו לא בדיוק הכנסה, אבל זה דומה מספיק לענייננו) גדלה בעשרים השנים האחרונות בהשוואה לערכת מדינות מייצגת (ארצות־הברית, גרמניה, קנדה, בריטניה וצרפת). בשנת 1996, לדוגמה, הייתה ההכנסה לנפש בישראל רק 75 אחוז משיעורה בצרפת. כיום היא עומדת על כ-86 אחוז מההכנסה לנפש בצרפת. ההשוואה בוטה במיוחד כשבוחנים את עשר השנים האחרונות, מהנקודה שלפני המשבר הכלכלי האחרון (2006) למצב כיום (2016). לדוגמה, ההכנסה לנפש בישראל הייתה בשנת 2006 רק 54 אחוז מההכנסה לנפש בארצות־הברית, וכיום היא 61 אחוז. מול קנדה גדלה ישראל מ-66 אחוז מההכנסה לנפש ל-76 אחוז מההכנסה לנפש.

כשפער ההכנסות קטן, המחיר שצריך המהגר לשלם הופך כדאי פחות. כשהפער הוא 60 או 70 או 90 אחוז, קל להבין את הרצון להגר. כשהפער הוא 15 אחוז, המחיר שמשלם המהגר אינו כדאי כל כך, אלא בהתקיים נסיבות מקלות (בדרך כלל, מקצועיות או משפחתיות).
אך גם בנתון זה אין די. ישראל היא מדינה קטנה יחסית, ובאופן טבעי, היא אינה יכולה לספק את כל אפשרויות התעסוקה לכל חפץ. במדינה שבה חיים רק שני מיליון אנשים, יש בעלי מקצוע שונים, ובייחוד מתמקצעים במיוחד, שיתקשו למצוא תעסוקה במקצועם. קשה להיות נגר מומחה נוסף בארץ קטנה, שבה יש כבר יש נגרים מומחים במספר המספק את צורכי התושבים. כללים דומים חלים על מקצועות אחרים, והמצב בישראל חריף במיוחד, משום שקשה לנגר מומחה 'עודף' למצוא תעסוקה במדינה שכנה (כפי שיכול לעשות הדני בשוודיה, למשל).

פער ההזדמנויות מתכווץ
מסיבה זו, חשוב לבדוק לא רק את משרע התוצר לנפש, אלא גם את פער התוצר הכולל. ישראל 'מקופחת' במונחים של תוצר לנפש, משום שאוכלוסייתה גדלה במהירות רבה, שעה שאוכלוסיית אירופה וצפון אמריקה גדלה בקצב איטי הרבה יותר. כלומר, מנקודת מבט של פער ההזדמנויות לאדם, עליה של 2 אחוז לשנה בתוצר לנפש, כשהאוכלוסייה גדלה בקצב של כ-2 אחוז לשנה, אינה שוות ערך לעליה של 2 אחוז בתוצר כשהאוכלוסייה מתכווצת.

אם נשוב אל ההשוואה בין ישראל לחבר המייצג של מדינות במערב ונוסיף לה שתי מדינות קטנות (ועשירות) — פינלנד ושוודיה — נוכל לראות את השינוי בפערי ההזדמנויות. בממוצע (לא משוקלל) פער ההזדמנויות בין ישראל לבין שש המדינות שנבדקו קטן בכ-44 אחוז בממוצע לאורך עשרים השנים האחרונות. לדוגמה, התוצר של ישראל היה שווה רק 4.48 אחוז מזה של גרמניה בשנת 1996, ואילו היום הוא שווה לכ-7.44 אחוז מכלל התוצר של גרמניה. במונחים של נגרים מומחים, אם נאמר שבשנת 1996 היו בישראל 100 יחידות עיסוק לנגר מומחה, הרי שבגרמניה היו באותה שנה כ-2,200 יחידות עיסוק כאלו. בשנת 2016 היו בישראל 220 יחידות עיסוק לנגר מומחה, ובגרמניה היו כ-3,000 יחידות עיסוק.
במטבע דומה, התוצר בישראל בשנת 1996 היה רק כ-39 אחוז מהתוצר בשוודיה, שעה שבשנת 2016 הוא עמד על כ-50 אחוז מהתוצר בשוודיה. במלים אחרות, נאמר שבשנת 1996 היו בישראל 100 יחידות עיסוק לנגר מומחה, הרי שבשוודיה היו כ-255 יחידות עיסוק כאלו. לעומת זאת, בשנת 2016 היו בישראל 220 יחידות עיסוק לנגר מומחה, ובשוודיה היו כ-400 יחידות עיסוק.
אפשר להניח שגם קיטון בפער ההזדמנויות אינו נותן מענה שלם. לדוגמה, ייתכן שישראל מפיקה מתוכה מדי שנה 500 נגרים מומחים, אך יש די תעסוקה רק ל-220 מהם, ולכן לחלק מהם תהיה הנעה למצוא תעסוקה במדינה אחרת. כלל דומה עשוי לחול על כל מקצוע: פרופסור באוניברסיטה, אמודאי, רקדן בלט, מגדל עיזים או זבן בחנות נעליים. עם זאת ברוב תחומי העיסוק מגדלות רוב המדינות אנשים בעלי נטיות דומות בעיקרן לעיסוק במקצועות שונים, כשהפערים נובעים בעיקר מסיבות מקומיות — קל יותר להיות בעל חומוסיה בישראל מבפינלנד, למשל; שעה שהעוסקים בסקי במישור יימצאוּ בפינלנד בשכיחות רבה מבישראל. במצב כזה, אפשר להניח שצמצום בפערי ההזדמנות מחליש במידה ניכרת את ההנעה הכלכלית להגירה.

אבל אם כל כך טוב...
הפער בין המצב בפועל — צמצום ניכר בפער בתוצר ובהזדמנויות, הניכרים בהתאפסות מוני ההגירה השלילית — ובין המצב כפי שהוא נתפש מעוררים תהיה מתבקשת. אחרי הכל, אין סיבה אמיתית להניח שהציבור ייתפס לטעות נמשכת והולכת, ויסבור כי ישראל היא מדינה ממנה מהגרים המונים, שעה שבפועל אין ממנה הגירה.

אפשר אמנם להניח שהעם בישראל מוסת או סובל מטיפשות אינהרנטית ובהחלט ייתכן שכל אחד מאיתנו, בתוך מעגל הידע והמכרים שלו עשוי לחוות מציאות שונה ביחס להגירה — אך במקובץ, כסכום מצרפי של כל החוויות האישיות, היינו מצפים למצוא בתפישת הציבור הדהוד דומה לזה של המציאות.
לפער הזה בין תפישת המציאות למציאות אחראיות שלוש תופעות שונות: הדהוד הקופסה, פער הראש ובעיית הדובר והקהל.
רבים מאיתנו חיים בתוך קופסה בה נשמעות בעיקר דעות דומות לשלנו. הפיד בפייסבוק מייצג תמונה מסוימת של הקופסה הזו, ממנה מסוננים על דרך המעקב והאינפרונד קולות סותרים. אנחנו רואים את מה שאנחנו מבקשים לראות. וכך, קורא הארץ, לדוגמה, ייחשף בדרך כלל להרבה יותר קולות המהדהדים "עולים לברלין" מאשר במקומות אחרים.

פער הרעש
לתופעה זו נוסף פער הרעש. כמעט כל הישראלים המהגרים מן המדינה או שבים אליה עושים זאת בלי לתת פומבי להחלטה הזו או לאחרת. המניע הבסיסי מאחורי ההגירה כתופעה הוא תמיד כלכלי, אך ברמת הפרט יש כאן עניין פרטי של העדפה אישית: אחד רוצה לחוות הרפתקה, אחר רוצה לעסוק במקצוע ייחודי ואינו יכול, שלישי התגעגע למשפחה, רביעי נאלץ להישאר עם המשפחה, וחמישי מצא שקר לו מדי שם. איש איש ונימוקיו.

לצד המהגרים השותקים, עם זאת, יש קבוצה של מהגרים מרעישים. לקבוצה קטנה זו יש חשבון לסגור, בעיה אישית עם מדינת ההגירה או המוצא, או צורך נפשי לשכנע את אלו שבחרו אחרת כי עשו מקח טעות. והם מרעישים. פער הרעש נובע מכך שקבוצה זו מונה כמעט אך ורק מהגרים מישראל ולא את השבים אליה. אנשי הקבוצה הקטנה הזו יוצרת את הרושם — ומכוונת ליצור את הרושם — כי היא גדולה וענפה מכפי שהיא, שהיא נוחלת הצלחות כבירות מדי יום, ובעיקר, שישראל שממנה יצאו היא מאורת פיח נואשת ונדנדת פח נוקשת.
מה שמביא אותנו לבעיית הדובר והקהל. המהגר הוא אדם שקהלו אינו עמו. הוא ניצב בארצו החדשה דובר ללא קהל. המהגר לקנדה עשוי לנקוב בשחיתות של הפוליטיקאים בישראל, בעושר החדש שמצא או באופי הישראלי כסיבות להגירתו, אך איש בקנדה אינו מעוניין להקשיב. כפי שיודע כל קנדי, הפוליטיקאים בקנדה הם אותן כיני ערווה כמו בישראל, והשכן של הישראלי עשיר בדיוק כמוהו (או שהוא ממוצע בדיוק כמוהו) והוא סבור שהמהגר הוא בעל אופי ישראלי מעצבן (או חינני) בדיוק כמו אחיו שם בארץ בה ינץ השקד, התומר. הוא חייב לדבר אל ישראלים. הם היחידים העשויים למצוא עניין בהטפותיו.

שהות על תנאי
המצב שנוצר בעקבות זאת הוא בו יש מהגרים המטיפים לאלו שלא היגרו — מה שיוצר פער רעש ניכר בין הקול שניתן למהגרים לזה שניתן לשבים. עוד על כך, נוספת התניית השהות. אמריקני המחליט להגר לצרפת עשוי לספר לאמריקנים אחרים שבהם הוא פוגש בצרפת כמה יפים ונאים החיים בצרפת. הוא יגדיר את בחירתו במונחים של העדפה תעסוקתית, של איכות חיים, של נוף או של שלווה. כך יגדירו את הדברים רוב המהגרים מרוב המדינות. רק לעתים נדירות מאוד, אם בכלל, תנוסח החלטת ההגירה בנימוקים מוסריים, וכאשר תנוסח, היא תזכה בדרך כלל למבטים תוהים וללגלוג.

המהגרים מישראל, לעומת זאת, נוטים לעתים קרובות להציג את החלטתם להגר כהכרעה מוסרית. לתפישתם, המשך שהותם בישראל הוא מעין מתנה שהם החליטו להעניק למדינת ישראל וכדי שהם ימשיכו להעניק לה את המתנה נדרשת המדינה לעמוד בתנאים ולספק להם תנאים הולמים: שלטון הנושא חן בעיניהם, מהפכה חברתית כלבבם, טיפול רפואי כנדרש להם, או יחס מטפח לנושא או למקצוע החביב עליהם.
כך, לדוגמה, כמה וכמה מהפעילים והתומכים הבולטים של המחאה החברתית בשנת 2011 מצאו את עצמם כחלוף כמה שנים בארצות נכר. כולם הגדירו את החלטת ההגירה (הזמנית או הקבועה) שלהם במונחים מוסריים, שהציגו את עצם שהותם בישראל כמענק מותנה לבבונים תושבי המדינה. היעדר הכרת התודה וביצוע סעיפי המחאה כרצונם היה צעד של הפרת תנאים מצד המדינה, והצעד המתבקש היה הגירה מהמדינה המפרה.
דוגמה אחרת העניקה הכותבת אריאנה מלמד ערב הבחירות האחרונות, במרץ 2015. מלמד קבלה בהודעת פייסבוק על כך שמצבה האישי עלוב עד כדי כך שהיא וילדיה נידונו לחיי אומללות בישראל, בהיעדר "זכויות אנוש לאנשים עם מוגבלויות." ברוח של פיוס גרסה מלמד כי אם ההצבעה בבחירות תהיה כפי טעמה היא תמשיך ותכבד את תושבי הארץ בנוכחותה ("אם ננצח, אני ממשיכה להילחם"). אם לא, הזהירה, היא תהגר לפלורידה ושם תפתח דוכן פלאפל. היא העידה על עצמה שהיא פלאפליסטית מעולה. באותו דוכן פלאפל, הצהירה, היא "אעבוד עד שתצא לי הנשמה... כי אני לא יודעת אחרת." כלומר, שהותה בישראל מותנית וכך גם הנכות שלה: בישראל, היא מצפה ליחס מיוחד בגלל נכותה. בפלורידה, היא אינה מצפה ליחס כזה. המוסר הוא חד צדדי: המהגר מנמק את הגירתו בערכת ציפיות מהמדינה ממנה היגר, אך לא מהמדינה שאליה היגר.

  muvlat  
 
יש מהגרים מישראל שסבורים שגם אחרי הגירתם המדינה שממנה הגרו חייבת להם יחס אוהד וחם, חיבוק, חיזוק וחיזור אינסופי — שמא ייעתרו וישובו
 
  muvlat  

התפישה של החיים בישראל כשהות על תנאי אינה חידוש של השנים האחרונות. גם בין מהגרים בעבר רווחה גישה דומה, אף כי בוטה פחות, מלווה בהכרזות על כך שכאשר נכלמת התקווה לשינוי כלשהו בישראל, רשאי המקווה לארוז את מזוודותיו באווירת ברוגז-ברוגז-לעולם וללכת לדרכו. במטבע דומה, אותם מהגרים, כאשר הם נמצאים בארץ שאליה הגרו, עדיין סבורים כי המדינה שממנה הגרו חייבת להם יחס אוהד וחם, חיבוק, חיזוק וחיזור אינסופי — שמא ייעתרו וישובו.
פער הרעש מתחזק פי כמה בזכות הרעשנים האמיתיים. המהגרים מישראל, ככלות הכל, נמצאים בחוץ. קולם נשמע פה ושם, אך אוזנו של הציבור בישראל כרויה כמעט אך ורק לקולות הבאים מבפנים. הרעש האמיתי נשמר בזכות אלו שנשארו בארץ ומאיימים לעזוב.
רונן אלפר בהארץ, לדוגמה, כתב במאמר נודע אגב הבחירות בשנת 2015 מאמר בו הוא מכריז "אני צריך לעזוב את הארץ." הנימוקים הוצגו תחילה כעניין של העדפה רציונלית ("ישראל מציעה לי דיל גרוע"), אך מהמשך דבריו התברר כי תסכולו האמיתי נובע מהיעדר כוח השפעה: "הגורל שלי וגורלם של ילדי נקבע פה על ידי גורמים שיש להם אלוהים... אני משתייך לזן נכחד בישראל. אין לי יכולת להשפיע על המצב." אלפר, כרבים אחרים, מדבר לא בשם הדיל הטוב יותר או טוב פחות שמציעה לו ישראל, אלא בשם מיצוב האליטה והשליטה שלדעתו הייתה קודם בידיו, ועכשיו נגזלה. ובעברית פשוטה: הוא מוכן להיות כאן רק אם הוא מנהל את העסק. לא רוצים אותי כמנהל? שלום ולא להתראות.
אלפר ומלמד עדיין איתנו, נדמה לי, כל אחד בפינתו, מגרגר את טרוניותיו. לצידם, אין חסרים אנו משפכים בכיינים, השופכים דמעות כמים על חורבן אליטותיים. המעיין במוסף הארץ, לדוגמה, עשוי לחוש כאילו נקלע לארץ שכולה הוגרים להלכה, אף אם לא למעשה. בעל טור אחד מלין על בני הארץ החשכים, שדחו אותו מקרבם, אחר מספר מהוויית רעיו, החווים את זיו ההגירה, שלישית מעפעפת בכבדות נוכח הדר תרבותיתם של הגרמנים. המסר המשתמע מדבריהם ברור: הכל קורס. כולם בורחים. תראו מה קורה כשאנחנו לא מנהלים את העסק!

רק קצת חבל רק שלא קורה כלום.

הערה לסיום
טוב, אז אין לי שום תירוץ לומר בזכות עצמי, למעט זה שככה זה בחיים, לפעמים. לא כתבתי כאן המון זמן. זה קרה.



הערות
1 חדי העין שביניכם הבחינו בוודאי בסתירה שבין ממוצע ההגירה (שהוא למעשה אפס) לבין סיכום מספרי המהגרים (שהוא חיובי). למעשה, אין סתירה, משום שסדרת הנתונים היא על ציר זמן שבו גודל האוכלוסייה משתנה, ולכן אם ההגירה לישראל שלילית בשיעור מסוים בשנת 1998 וחיובית בשיעור זהה בשנת 2008, בסיכום כולל הממוצע יהיה אפס, אך הסיכום המספרי יהיה חיובי.

הצטרפו לקבוצת הקוראים המרגשת בפייסבוק וזכו בעדכונים


 
 
רשימת תגובות (4)
 
 
כתבת יפה. החכמתי
13/9/2018
נכתב על ידי ניר קפלן

 
 
 
 
תודה, שמחתי להחכים...
13/9/2018
נכתב על ידי אורי רדלר

 
 
 
 
כמה טוב שחזרת לכתוב כאן
18/9/2018
נכתב על ידי דן

אל תהגר לנו שוב למחוזות כתיבה רחוקים!
 
 
 
 
רוגל אלפר, לא רונן אלפר.
1/10/2018
נכתב על ידי א"ק

"יש לדייק גם בשמו של דרעק" (מן המקורות).