חינוך ושקרים

מתוך האונה השמאלית

אורי רדלר

אחת ההבטחות המרכזיות אחת ההבטחות המרכזיות של מדינת הרווחה המודרנית היא להעניק חינוך חינם לכל אדם, מילדות ועד גמר לימודי האוניברסיטה. ההבטחה הזו לא מומשה. החינוך אינו חינם. גרוע מזה, הוא אפילו לא חינוך.

מדינת ישראל מוציאה סכומים עצומים על חינוך. בשנת 2004 הוציאו אזרחי ישראל, אם ישירות ואם בעקיפין (דרך משרד החינוך) כ-36 מיליארד שקל לחינוך ילדי ישראל עד גמר התיכון. 25,550 אלף שקל לכל תלמיד, בכל שנה, לאורך 14 שנה.

התוצאות המושגות מהסכום הכביר הזה, בערך 350,000 שקל לתלמיד, עלובות עד דכא. מנקודת מבט כלכלית, עם זאת, התוצר העלוב של מערכת החינוך אינו מפתיע: המורים, האנשים שבידיהם מסורה האחריות הגדולה הזו לחנך, משתכרים אל צרור נקוב, וכך נראה פועלם. אם אתה משלם למישהו שכר של מטאטא רחובות, תקבל מטאטאי רחובות. יש יוצאים מן הכלל, אבל יש גם כלל, וההוראה אינה מקרה חריג לעניין זה: כציבור, מדובר בפסודת אקדמית; זיבורית המשכילים, שאינה מספיק מוכשרת כדי לעמוד אפילו בדרישות התואר הראשון המדוללות ביותר.

זה לא חייב להיות כך, כמובן.

בואו נעשה ניסוי מחשבתי ונניח לרגע, רק לצורך הדיון, שאנחנו מחפשים דרך לשמור על 'חינוך חינם' ובכל זאת לקבל משהו ששווה מעט יותר. הדרך הטובה ביותר לעשות זאת היא לכתוב על בריסטול גדול את הכלל הפשוט: כשאנשים חותרים לקדם את תועלת עצמם באופן חופשי, גם תועלת הכלל יוצאת נשכרת.

נאמר שניקח את הסכום המוקדש לכל תלמיד ונהפוך אותו ל"קופונים" בגובה של 20,000 שקל לכל תלמיד. לכל הורה יהיו קופונים כאלו בהתאם למספר הילדים הלומדים במערכת החינוך, וניתן יהיה להשתמש בהם רק לצורך זה.

עכשיו, תחזיקו חזק, בואו נפריט את מערכת החינוך כולה. כלומר, אין יותר בתי־ספר מדינתיים. רק פרטיים.

באופן טבעי, תמלא הארץ מנהלים מקצועיים וחאפרים, שיפתחו בתי־ספר ויחפשו לעשות רווחים קלים על חשבון התלמידים. הם יעשו חשבון פשוט. לדוגמה, 400 תלמידים, 20,000 שקל לתלמיד, יוצא לנו 8,000,000 שקל. נביא עשרה מורים ונשלם להם 3,500 שקל לראש, נוציא קצת בעוואנטה כסף על מסיבת סוף שנה, והרי לנו שבעה מליון שקל נקיים לשנה. ביזנס לא רע.

ביזנס רע. כלומר, בלתי אפשרי. כזכור, אמרנו שבמסגרת הניסוי המחשבתי מערכת החינוך מופרטת כולה. כלומר, לכל חאפר יש זכות לפתוח בית־ספר, אבל גם לכל הורה יש חופש לשלוח את הילדים שלו לכל בית ספר שהוא רוצה. להורים יש כמובן שיקולים אחרים מאלו של המנהל החאפר: איכות המורים, איכות ההוראה, היחס לילדיהם, הצפיפות בכיתות, וכדומה. מבחינתם, המצב האידאלי הוא כשיש מורים טובים, כיתות קטנות, תשומת לב לכל תלמיד, מחשב לכל ילד, ופינוקים ובריסטולים חופשי על הבר. לבית ספר כזה הם רוצים לשלוח את הילד שלהם.

גם החזון הזה אינו תמיד אפשרי, אבל שאיפתו של המנהל, מטעמים אנוכיים גרידא, תהיה להגיע ל'פשרה קונסטרוקטיבית': לרכז בבית הספר את צוות המורים הטוב ביותר, שילמד בכיתות קטנות מספיק, ועם ציוד הולם.

אם נניח שארבע שעות הוראה ליום הן די והותר למורה (בהתחשב בעבודה הנוספת שעליו להשקיע) הרי שעם כיתות בגודל סביר יידרש בית הספר התאורטי שלנו לכ-35 מורים. המנהל החאפר שלנו ירצה לשלם להם רק 3,500 שקל לחודש, אבל זה לא כל־כך ילך לו.

גם המורים יוכלו לבחור, ומורים טובים המושכים הורים לבית הספר, יתוגמלו בהתאם. יתר על־כן, התגמול הדיפרנציאלי של מורים לא יפלה לרעה מורים בכיתות הנמוכות. להפך, מנקודת מבטו של המנהל דווקא מורים מעולים בכיתות הנמוכות יהיו אבן שואבת לתלמידים חדשים.

בתחומים אחרים, תאוות הבצע של המנהל דווקא תשתלם. אנשים מגלים חסכנות וקפדנות רבה כשהכסף יוצא מכיסם הפרטי. בחדרי המחשב ייעשה שימוש יעיל, הכיסאות והספסלים החדשים ייקנו במחיר הגון והולם, הסיוד והחלפת הלוחות יתבצעו במהירות וביעילות, והכל יבוצע בבטחה: המנהל האגואיסט שלנו הרי לא רוצה להתמודד עם תביעות.

השינוי הקטן באופן שבו ממומן החינוך, יכה גלים הולכים ומתרחבים, משום שהוא יהפוך את המערכת הסטטית, שבה הכוח מרוכז במשרד החינוך, למערכת דינאמית שבה לכל גורם יש כוח מסוים משלו ויכולת לחתור לקידום תועלתו. מורים יוכלו להשתכר יותר בתנאי עבודה טובים יותר, וכך תהפוך ההוראה מושכת יותר למורים איכותיים יותר; מנהלים ירודים יצאו מהשוק משום שלא יהיה ביקוש לניהול הירוד שלהם, ועל־מקומם יבואו אחרים, טובים יותר; הציוד, הספרים, וההדרכה ישתפרו, משום שאיש לא יתעניין במה שמרשים את מפקחי משרד החינוך, אלא רק במה שאכן עובד בשטח ומניב תוצאות מועילות.

הניסוי המחשבתי הזה הוא רק תשובה חלקית לבעיה. חינוך פרטי אמיתי הוא פתרון טוב בהרבה. היום, משלם כל אדם בישראל יותר מ-5,000 שקל בשנה בממוצע כדי לממן את מערכת החינוך. הוא משלם עבורה בין אם הוא ילד בן 4, פנסיונר, רווק מזדקן, עני או עשיר. התשלום הזה מבוסס על מעשה עוול לא מוסרי, משום שהוא דורש מאנשים לשלם עבור שירות שאינם מקבלים. מנקודת מבט מעשית, חלק ניכר מהתשלום הזה הוא העברה בזבזנית של תקציבים מכיס לכיס ופרנסת צבא שלם של פקידי ממשלה. גרוע מזה, הערכת הסכום הנדרש לצורכי חינוך מבוססת על המצב המעוקם והמעוות הנוכחי ומתעלמת מהצרכים והדרישות התקציביות האמיתיות.

הטיעון בזכות חינוך ציבורי או פרטי־למחצה (כמו בניסוי המחשבתי לעיל) מבוסס על מה שמכונה FUD: יצירת פחד, אי־וודאות וספק—שילוב של סיפורי זוועה, סיפורי סבתא ופטפוטי זקנות בשוק. רעיון החינוך הציבורי מבוסס על התפישה המתנשאת והעריצה לפיה האזרח—זה הכשר בעיני המדינה למות למענה, לבחור, להינשא, לעשות ילדים ואפילו לקנות דירה ומכונית—הוא מין טומטום חסר־אונים, שאינו מבין שחינוך הוא דבר חשוב או איך לבחור בית ספר מתאים. בתחום רגיש זה, אי־אפשר לתת לאזרחים חופש לבחור ויש לכפות עליהם לבלוע עד הסוף את הבלילה המפוגלת שהכינה עבורם הממשלה.

במציאות, היחידים היוצאים נשכרים ממערכת החינוך הממשלתית הם פקידי הממשלה השולטים בה, וראשי הסתדרות המורים, האמונים על ייצוג המצאי הבינוני הקיים של מורים. אלה אינם רוצים לאבד את מקום עבודתם המרופד על חשבוננו; ואלה מסתייגים, מאותה סיבה ממש, מכל שיפור באיכות המורים. שניהם מסתמכים על מערכת השקרים וההפחדה סביב חינוך פרטי. ההצלחה המתמשכת של ההפחדה נותנת אישור, חלקי לפחות, להערכה שאנחנו באמת טומטומים. אחרי הכל, אנחנו נותנים לזה לקרות.