סמים: פשוט אמרו כן

מתוך האונה השמאלית

אורי רדלר

השגיאה הגדולה ביותר שנוהגים לעשות ביחס לסמים, היא להתייחס אליהם כאילו מדובר באותו דבר ממש. למעשה, מדובר בשני סוגים עיקריים של חומרים ושתי מערכות נפרדות, שהמכנה המשותף היחיד שלהן הוא ההחלטה השרירותית להפוך אותם לבלתי חוקיים.

סוג אחד של סמים הוא זה המכונה 'סמים רכים' ובמיוחד מריחואנה וחשיש. לפי הערכות הרשות הלאומית למלחמה בסמים^[1] מוברחים לישראל מדי שנה כמאה טון מריחואנה וחשיש, וכחמישית מסך כולל זה נתפשים על־ידי המשטרה. לפי נתוני מחקרים שונים של הרשות, משתמשים בסמים קלים למעלה מ-10 אחוז מבני 12-40 בישראל, כשהאחוז הגדול ביותר הוא בין הסטודנטים (30 אחוז) ובני 17-18 (13.7 אחוז). באירופה^[2] ובארצות הברית, מספר בני הנוער המשתמשים בסמים קלים נע בין שליש ל-40 אחוז.

נתונים אלו—וסביר להניח כי הנתונים בישראל סובלים מתת־דיווח משמעותי—מצביעים על תוצאה ברורה אחת: מלחמת הסמים הקלים הסתיימה ויש בה מנצח ברור. הממשלה על רשויותיה, משטרותיה ופקחיה מוטלת בפינה, עיניה נפוחות ממהלומות. הציבור יושב בפינת המנצחים, בלי טיפת זיעה על מצחו, ומצית לו בנחת שאכטה.

לא הייתה מעולם ולא תהיה לעולם מדיניות האוסרת על שימוש במוצר שחלק גדול מאזרחי המדינה משתמשים בו וחלק גדול עוד יותר מהם חבר של מי שמשתמשים בו. איסור שימוש על־פי חוק נשען על הסכמה ציבורית רחבה כי השימוש במוצר אינו לגיטימי ומזיק; הוקעה של צרכניו והקאתם אל מחוץ לגדר ההתנהגות הנורמטיבית. זה אינו המצב עם צריכת סמים קלים. מי יעצור את סטלני העתיד: השוטר שחצי מחבריו לכיתה עישנו? מי יתבע אותם: הפרקליט המבלה בפאב תל־אביבי שריח העשן המתקתק נודף ממנו למרחקים? מי יעיד על נזקי המריחואנה בבית־המשפט: הרופא היודע היטב שהוא רושם מדי יום תרופות הרגעה שכל גלולה שלהן מזיקה יותר מעשר סיגריות מריחואנה? מי יבארו עד כמה גדולה הסכנה: אנשי השב"כ והמוסד שהעלימו כל זכר לשאלות על סמים קלים כי אין אף צעיר שפוי בדעתו שאינו מעשן או שחבריו אינם מעשנים?

סביר להניח כי החוקים האוסרים שימוש בסמים קלים ימשיכו ויעמדו עוד זמן מה. יש בהם עדיין תועלת לכל מיני גופים ציבוריים המוצאים את פרנסתם על "מלחמה בסמים" וזקוקים ל'מספרים הגדולים' שעישון המריחואנה מספק כדי להתריע בפני "הסכנות החמורות." האוויר עדיין רווה אגדות עם ועמים כאלו ואחרות ביחס לשימוש בסמים אלו, ויידרש עוד זמן מה (והגעה לעמדות כוח של חבריהם של צורכי המריחואנה) כדי שאלו יתפוגגו. בכל זאת, ברור לכל כי החוקים נגד צריכת סמים קלים מפרפרים כעת בעוויתות גסיסה, ונמצאים בדרכם להפוך לאות מתה.

נשארה המלחמה השנייה. יש בישראל היום בערך 10,000 מכורים להרואין (ראו הערה). נתון זה, המצביע על שיעור של בין אלפית לשתי אלפיות מהאוכלוסייה, יציב לאורך שנים ואינו משתנה כמעט, לא למעלה ולא למטה, לא בארץ ולא בעולם. קבוצת המכורים קשיחה מאוד בביקוש שלה, ולמאמצי גמילה, מניעה, הצעת חלופות וענישה יש רק השפעה שולית עליה: כל מכור צורך בממוצע גרם הרואין ליום, כל יום, משלם על העונג המפוקפק כ-150 שקל ליום, ויהיה מוכן לעשות כמעט כל דבר שבעולם כדי להשיג את המנה הבאה. משורה ישחרר רק המוות.

כדי להשיג כ-55 אלף שקל בשנה למימון ההרגל המזיק עוסקים המכורים בעיקר במעשי פשיעה. מחקרים שבים ומצביעים על־כך שקבוצה זעירה זו קשורה לחלק ניכר ממעשי הפשע המבוצעים. המכורים עצמם מעורבים בחלק בולט ממעשי הגניבה, ההתפרצות, השוד והזנות. סביבם, יש שוק של אלפי מבריחי וסוחרי סמים, הנהנים מכחצי מיליארד שקלים של הכנסות ממכורים בענף כלכלי מפוקפק זה.

מנקודת מבט כלכלית גרידא, קל להבין את האיוולת וחוסר התוחלת שבמלחמה בצריכת סמים קשים. הביקוש לסמים אלו קשיח לחלוטין: היקף השימוש אינו גדל או קטן באופן מהותי בגלל שינויים במחיר הסם או פעולות הסברה. לכן, כל הגברה של מאמצי האכיפה, הענישה והשיטור יכולה רק להעלות את מחיר הסם ולמשוך לתחום פושעים אכזריים וקשוחים יותר, שיהיו מוכנים לשאת בסיכון הגדול יותר של היתפשות. במלים פשוטות: אם נקדיש חמשת אלפים שוטרים למשימה, ואלו יעשו בה יומם וליל בנאמנות ובאמונה, התוצאה היחידה שנשיג תהיה הפיכת הסחר בסמים למשתלם יותר, וגידול במספר מעשי הרצח והאלימות הקשורים בסמים.

גם מבחינה אנושית ומוסרית קשה להבין את המלחמה הזו. נכון, לא נעים לראות קבוצה של אנשים המתעקשת באופן כה נחרץ לגרום לעצמה נזק חמור. אבל אחרי ארבעים שנה של מלחמה נחושה באותם עלובי חיים—מלחמה שהולידה צער, מוות, רצח ופיתוח שוק מכוער, אכזרי ונצלני הנבנה על חולשתם—הגיעה העת להושיט להם יד ולעזור להם. ואפשר לעזור להם.

איננו יכולים לשכנע את המכורים לסמים קשים להפסיק להיות מכורים לסמים קשים. רבים ניסו, וההצלחה מועטה. אך אנחנו יכולים להשמיט את היסוד העיקרי לאומללותם: ההון העצום שהם נדרשים לשלשל לידיהם של סוחרי הסמים.

מחירו של קילוגרם הרואין הוא כ-100 אלף שקל. עלות ההפקה שלו היא בערך אלף שקל. מסיבות שונות הקשורות בחוק הבינלאומי (ובארצות־הברית) לא ניתן לעשות את הצעד הנכון והמתבקש—הפיכת ההרואין לחוקי—אבל ניתן בהחלט לחלקו למכורים "רשומים" תמורת תשלום שיכסה את עלות הפקתו, ויותיר שארית שאותה ניתן יהיה לנצל כדי לספק למכורים מוצרים חשובים נוספים (לדוגמה, מחטים מחוטאות).

הרהרו לרגע בתועלת הרבה שצעד פשוט כזה יוכל להעניק: בבת אחת יוכלו אלפי זונות להשתחרר מהכבלים המצמיתים אותן למקצוען, אלפי פושעים זעירים יוכלו לחדול מלפשוע, להיאסר ולהתייסר, ומיליוני אזרחים יוכלו לחיות בבטחה רבה יותר, כשהסיכוי לפריצת מכוניתם וביתם יקטן באופן דרמטי. המלחמה בסמים היא מלחמה מזויפת: באחת הפסדנו, בשנייה אין לנו סיכוי לנצח. ההחלטה לפקוח את עינינו ולהתייחס למציאות ולא למשאלות לב פטרוניות היא המפתח ליציאה בטוחה מהביצה הלבנונית של הפשע.

[עריכה] הערות