על שכר מינימום

מתוך האונה השמאלית

אורי רדלר

שכר מינימום הוא שכר העבודה הנמוך ביותר שמותר למעסיק לשלם לעובד לפי חוק או תקנה מנהלית. הרעיון שמאחורי חוקי שכר מינימום שובה לב בפשטותו: הוא מכוון לקבוע שכר רצפה, ששכרם של כל העובדים המשתכרים פחות ממנו יטפס אליו. תומכי חוקי שכר מינימום מאמינים שכך תושג מטרה כפולה: מחד, יתוגמלו משתכרים ברמות השכר הנמוכות, ומאידך, שכרם של מקבלי שכר גבוה יותר לא ישתנה, כך שתגדל מידת השוויוניות בשכר.

הגיוני וסביר ככל שהוא נשמע, יש לרעיון שכר המינימום בעיה אחת: הוא לא עובד ולא יכול לעבוד.

כלכלה אינה מדע אלא תחום חקר עיוני, העוסק באופן בו מוקצים משאבים הנמצאים בחסר בחברות אנושיות. החקר הכלכלי אינו יכול להציע לנו תחזיות מדויקות וחד־משמעיות ביחס לאירועים ספציפיים שיקרו. אף כלכלן לא יוכל לומר לנו בכמה יעלה מחר המדד בבורסה, ממש כמו שאף סוציולוג לא יוכל לומר לנו מדוע פלוני בן אלמוני מעדיף להתבודד ביער. אבל החקר הכלכלי כן יכול לקבוע כמה כללים שיהיו נכונים ביחס לכל חברה אנושית.

אחד מעקרונות היסוד של הכלכלה הוא הקביעה, שכאשר נקבע מחיר מינימום הגבוה ממחיר השוק, יווצר עודף היצע. כלומר, אם נעלה את שכר המינימום לגובה רם יותר מהשכר המינימלי שיקבל אדם בהיעדר חוק שכר מינימום, מספר האנשים שירצו לעבוד בשכר מינימום יגדל (או לפחות לא ישתנה), אך מספר המעסיקים שיוכלו להרשות לעצמם להעסיק עובדים בשכר זה יקטן. התוצאה תהיה תמיד עודף היצע, שביטויו בשוק העבודה הוא גידול באבטלה אצל עובדים ברמות השכר הנמוכות. אותה אבטלה תגדל ביחס מסוים לפער בין מחיר השוק לגובה שכר המינימום.

כלל יסוד זה ידוע ומוכר, תקף בכל חברה אנושית ובכל משטר כלכלי, ואינו שנוי במחלוקת בין כלכלנים. עם זאת, יש הסבורים (ובתוכם גם כלכלנים) כי ניתן לעקוף את הכלל בדרכים שונות, או שהמשק בכללו יפוצה באופן הולם על הנזקים שיגרום חוק שכר מינימום.

טענה מוכרת אחת היא כי העלאת שכר המינימום תניב גידול בהכנסותיהם של משתכרי שכר מינימום, שתתורגם בתורה לצריכה, שתפצה את המשק כולו על האבטלה (והמהדרין ממלמלים מתחת שפמם שלא תהיה אבטלה). הטיעון הזה דומה לטיעון שאפשר ליצור יש מאין, שחוק שימור החומר אינו תקף אם נרצה שהוא לא יהיה תקף, ושהברון מינכאוזן אכן הצליח למשות את עצמו מן הביצה באמצעות משיכה בציצית שערו. ומדוע כל־כך כך? פשוט מאוד: כאשר מגדילים את כמות הכסף שקבוצה א' מרוויחה, בלי שיהיה שינוי אחר כלשהו בעבודתה (לדוגמה, בתפוקת אותם עובדים) הכסף יכול לבוא או מאנשים אחרים, או מהדפסת כסף. אם הכסף בא מאנשים אחרים, כל מה שנוסף במקום א', נגרע ממקום ב' ולכן התוצאה הסופית היא שלילית (כי עצם העברת הכסף כרוכה בהוצאה). אם הכסף בא מהדפסת כסף, ערכו צונח והתוצאה הסופית גם כאן שלילית.

טענה נפוצה אחרת היא שהעלאת שכר המינימום אמנם תוביל לאבטלה בטווח הקצר, אך בטווח הארוך היא תגרום ל"חינוכו" של המשק: שכר המינימום אמנם יגרום לסגירתם של מפעלים המעסיקים עובדים בשכר נמוך, אך על מקומם יבואו מפעלים מתוחכמים ומתקדמים, שיעסיקו עובדים בשכר גבוה (והמהדרין נוסח שלי יחימוביץ טוענים שאם יש מפעלים שפושטים את הרגל, סימן שממילא לא הייתה להם זכות קיום ושילכו לעזאזל). טענה זו היא טעות פשוטה של קישור בין שתי תופעות שאין קשר ביניהן. אם להשתמש באנלוגיה, הטענה שוות ערך לטיעון המגוחך שאנשים התחילו לנסוע במכוניות כי הפסיקו לייצר מרכבות. אפשר כמובן להשקיע בהכשרה מקצועית של עובדים ולנסות למשוך מפעלים עתירי טכנולוגיה, אך הגעתם או אי הגעתם אינה קשורה למצאי הקיים של מפעלים עתירי כוח אדם.

יש טענות מעט יותר משכנעות, שאינן מתעלמות מן המציאות הכלכלית, אבל מנסות לעקוף אותה בדרכים שונות. שיטה אחת, שכלכלנים בעלי גישה פופוליסטית-פוליטית בריאה מאמצים לעתים, היא לנסות בלי לנסות. כל כלכלן שעיניו בראשו מבין שאם קובעים את שכר המינימום בחוק בגובה העולה במידה ניכרת על שכר המינימום הטבעי בשוק, תיווצר אבטלה והמעסיקים של עובדים כאלו יתחילו לפשוט את הרגל כמו מתעמלות רומניות אחרי הגשם. אבל מה יקרה אם נקבע את מחיר המינימום בגובה הנמוך ממחיר השוק?

לדוגמה, נאמר ששכר המינימום בשוק — השכר המינימלי המשולם עבור שעת עבודה בלי שכר מינימום — הוא 600 פזטות חדשות. מה יקרה אם נקבע את שכר המינימום בגובה של 100 פזטות? התשובה הפשוטה היא: לא יקרה שום דבר. לא תהיה אבטלה ולא שום דבר. זה יהיה צעד חברתי למופת, מלא חום אנושי-חברתי, הומני במובן הקרואסוני הנימוח של המילה. וכמובן, נטול נזקין ונזיקין.

זאת ועוד, כמות הנזק תהיה כה אפסית וכלומכלומית, עד שאחרי חצי שנה אפשר יהיה לרכוב על גב ההצלחה המסחררת ולהכריז על הכפלת שכר המינימום ל-200 פזטות וגם אז לא יקרה שום דבר! חוץ מקידום ענייניהם של הכלכלנים הפוליטיקאים, שיצטיירו כשועי העניים, בלי שבעצם יעשו שום דבר. זה, לדוגמה, מה שקורה היום בארצות הברית: כלכלנים רבים יוצאים חוצץ ובריסטול לטובת העלאת שכר המינימום לרמה גבוהה יותר, שהיא עדיין נמוכה מהשכר המינימלי הטבעי באותן מדינות בארצות הברית בהן אין תקנת שכר מינימום. הכלכלנים התומכים בצעדים כאלו סומכים על כך שרוב הבריות לא יבינו ממילא מה קורה, ובדרך כלל יש להם על מה לסמוך.

כמובן שאם שכר המינימום יעלה ויתחיל להתקרב במידה משמעותית לשכר המינימלי הטבעי בשוק, יהיה לו אפקט של "דביקות." כלומר, אם שכר המינימום יהיה 550 פזטות, יהיה לחץ מסוים, זעום יחסית, להורדת שכרם של העובדים המשתכרים 600 פזטות לכיוון שכר המינימום בחוק. במלים אחרות, שכר מינימום הקרוב לשכר המינימלי הטבעי ידפוק את העובדים.

כאן נכנס לסיפור סוג אחר של טיעון. אם ה"דביקות" עובדת כלפי מטה, טוענים כלכלנים מסוימים, מדוע שלא תעבוד גם כלפי מעלה? אם השכר המינימלי הטבעי הוא 600 פזטות, מדוע שלא נקבע שכר מינימום של 650 פזטות ואז השוק כולו "יידבק" למעלה? אחר־כך, כשנראה ששום דבר רע לא קרה, ננסה את אפקט ה"הדבקה" פעם נוספת. כלומר, נעלה את שכר המינימום ל-700 פזטות, נחכה ל"הדבקות" ונעלה שוב.

נשמע הגיוני, הלא כן? מסבנים קצת את הכלכלה כשהיא מסובבת את הגב, והופס, הרי לנו העלאת שכר נאה לעניים! הבעיה היא רק שהסיבון הכלכלי הזה מתעלם מהעובדה שאת הכסף משלם המעסיק. אותה חיה בעור אדם שמחה תמיד לקצץ בנטיעות ולהקטין את שכרם של העובדים בכל מקום בו היא יכולה, אבל לאותו מעסיק מנוול יש רואה חשבונות עוד יותר מנוול ולרואה החשבונות יש משקפיים עבים ביותר, ודרך המשקפיים העבים ביותר הוא סופר כל גרוש וגרוש: העלאת שכר, ואפילו זעירה, מתחשבנת בסוף לשורה התחתונה, ובסוף השנה היא מתחשבנת לשורה תחתונה גדולה, שעבור חלק מהעסקים היא גם השורה התחתונה האחרונה.

לא על כולם זה ישפיע, כמובן. הרווח הנקי הממוצע של עסקים הוא כ-8 אחוז. בעסקים עתירי כוח אדם הוא נמוך הרבה יותר ושם הוא יורגש יותר מכל. שכר המינימום יעלה מ-600 פזטות ל-650 ופה ושם יפשטו רגל ויעלמו עסקים, ואחרים יצמצמו עובד פה ושם. לא משהו רציני. עובדי הממשלה וחברת החשמל לא ירגישו שמשהו קרה בכלל. יהיה רק עודף קטן של היצע ותוספת קטנה לשורת המובטלים. לא מחיר יקר מדי לשלם כדי להרגיש שעשינו משהו למען העניים. אמנם בתכלס דפקנו אותם, אבל הם כבר רגילים.